בשנים האחרונות נכנס לשיח החינוכי הביטוי ״האחר הוא אני״.  אולם, בפועל 90% מההורים לא היו רוצים שילדים עם מוגבלויות יקחו חלק בחוג או בקייטנה של ילדיהם (לקריאה נוספת). במקביל, לא יהיה זה מוגזם להניח, גם אם אין זה בהכרח מבוסס מחקרית, כי רוב בני האדם בעלי צרכים מיוחדים נושאים עמם חוויה כזו או אחרת של דחייה שנצרבה בנפשם.

תמונת המצב המתוארת פה אינה נחלת הכלל כמובן. ניתן לזהות ולהוקיר דוגמאות אחרות והפוכות וקיימת תנועה חשובה של הכלה. ראו לדוגמה את חמשת בתי הספר המכילים שנפתחו או המשיכו השנה, בהם לומדים יחד תלמידים עם צרכים מיוחדים ותלמידי חינוך 'רגיל'. ובכל זאת יש לתת את הדעת על התופעה.

על רקע הדברים הללו פיתחנו מודל ייחודי ליצירת שותפות בין החינוך מיוחד לחינוך הרגיל. מודל זה מכונה 'מסלול יד ביד' ומציע דרך שונה להתמודד עם האתגר. אז איך זה קורה בפועל?

3 שלבים להשגת שותפות בין מערכות החינוך

1. יצירת מרחב מזמן מפגש

צוותי הוראה משני בתי ספר מפתחים מרחב בו מתקיימת למידה משותפת. המרחב הוא מסגרת המזמנת הכרות טבעית לילדים הנרקמת תוך כדי הפעילות. העיקרון המנחה ליצירת השותפות בין בתי הספר הוא לתת למורות להניח את התשתית המתאימה ליצירת המרחב מבחינה רגשית, ארגונית ותכנית באופן שיאפשר התנהלות עצמאית עם כמה שפחות תיווך. המורות יוזמות תהליך למידה משמעותי על-פי מאפייני התלמידים ועל-פי נקודות החוזק שלהן ושלהם ומפתחות את הרעיון – מה תהיה הסדירות, מהי חלוקת התפקידים, כיצד תיראה הלמידה ומהן התוצאות הרצויות. התשתית מונחת בכל יוזמה באופן עצמאי ומותאם, מתוך ההבנה כי כך ייבנה בסיס רלוונטי שיוכל לפעול לאורך זמן. במרחבים הקיימים, ניתן לראות קבוצות מעורבות הלומדות יחד לצלם, לרכב על אופניים, ליצור אמנות ולבצע ניסויים בחממה הידרופונית.

2. סטינג – מסגרת עבודה

מסגרת מתאימה מהווה תנאי הכרחי להשגת השותפות. כדי לשמור על מסגרת מתאימה יש לפעול לפי מספר קווים מנחים:

• הקפדה על מספר שווה של תלמידים משתי המסגרות.
• קביעות במקום הפעילות, במשבצת הזמן שנקבעה ובסדר ההתנהלות: פתיחה, מהלך הפעילות וסגירה.
• הכנה והנגשת התכנים באופן שייתן מענה לצרכים השונים.
• כללי התנהגות ברורים שהובהרו מראש ונשמרים בקביעות.
• קשב למסרים העוברים בקבוצה ונכונות להגמיש תכניות בהתאם.
• תאום ציפיות מדוקדק בין המורות באשר להובלת הפעילות בפועל וברקע.

 3. כל מפגש הוא תהליך

לפני כל מפגש יש לקיים הכנה. תהליך ההכנה יכלול עדכון לגבי מספר התלמידים הצפויים להגיע למפגש, בירור ובדיקת היעדרות של תלמיד או תלמידה, הערכת מצב בהתאם להרכב הקבוצה והחלטה משותפת לגבי שינויים בהרכב, תוכן או מועד המפגש אם נדרשים כאלה.

לאחר כל מפגש ייעשה איסוף מידע על התלמידים מצד המורות של כל קבוצה. המידע ידון בשיחת עיבוד עוקבת שתתקיים בכל כיתה בנפרד עם המורה שלה. המידע יכיל התייחסויות של תלמידים בעל פה ובשפת גוף לאירועים שונים במפגש ומחשבה על האופן בו רצוי לטפל באירועים. כך למשל, תלמידים שמצאו עצמם בעשייה משמעותית לצד תלמיד חדש והעידו על חווית הצלחה, אפשר יהיה לקיים עמם שיח בנושא למידה מהצלחה; ואילו תלמידה שנרתעה מהשתתפות במפגש, נכון יהיה לקיים עמה שיחה אישית כדי לזהות את הגורמים שהובילו להיעדרותה, לתת מילים לתחושותיה ולנסות לפתור זאת יחד.

הנחת תשתית הבנויה על המרכיבים שהוזכרו מאפשרת קרקע נוחה ובטוחה יותר להתפתחות, ומניסיוננו – ביוזמות שהונחה תשתית כזאת ניתן היה לראות הצלחה רבה יותר בשינו העמדות של התלמידים ביחס זה לזה, בחיבורים שנוצרו ובעדויות על למידה משמעותית.

המורות הן הלב הפועם והשינוי מתחיל בתוכנו

מורות החינוך הרגיל ומורות החינוך המיוחד מגיעות ל"שידוך" עם הכשרות שונות לחלוטין. תנאי סף לא פשוטים ליצירת שותפות. ככלל, מורות החינוך הרגיל מאמינות ברעיון היוזמה ובחשיבותה וניגשות להפעלה בחרדת קודש, אלא שלפתע צץ לו חסם שאיש לא הזמין ואיש לא ציפה לו. מדובר בקושי רגשי לתפקד בזירה לא מוכרת, המפגש עם תלמידים בעלי צרכים מיוחדים מעורר רגשות של חשש, דחייה וחוסר אונים. המורה מתקשה פעמיים: ראשית, היא מופתעת מהרגשות המציפים אותה ושנית, כועסת על עצמה שמרגישה כך. חשוב לזכור שלא לכך ציפתה המורה, וכדי להוסיף על הקושי לתחושתה, עליה להסתיר רגשות אלה הנחשבים ללא לגיטימיים. כך, מוצאת עצמה המורה במצוקה חבויה המקשה מאד על יצירת השותפות.

מצדן של מורות החינוך המיוחד נוצרת לעיתים "ביקורת" סמויה במקרה הטוב, וכעס במקרה הפחות טוב, על התפקוד החלקי של מורות החינוך הרגיל והפרת הסכם השותפות. אז איך פועלים בתוך מרחב כה מורכב? פעילות מהסוג המתואר מחייבת את המורות המגיעות מתרבות ארגונית שונה, עולם מושגים שונה ושפה שונה, לתהליך אישי ומקצועי משמעותי שיתבטא בפועל בשיחות מרובות, תקשורת רציפה, עבודה בשיתוף פעולה על בניית תהליך חינוכי ולימודי, פתרון בעיות וקבלת החלטות באופן שיתופי ופתיחות ללמידה מתמדת. המורות חוות יציאה מאזורים מוכרים הן מבחינת דרכי ההוראה והקשר עם תלמידיהן והן מבחינת המפגש שלהן עצמן עם האחר, על כל המשתמע מכך.

למלא את הסדקים בזהב

במסגרת תהליך ההנחיה ישנו עיסוק בדומה בין הצוותים, אך גם ניתן דגש לפער בין שני הצוותים. ניתן מקום להעלות את הקשיים כדבר טבעי, אנושי ולגיטימי. מתוך הדיבור על הדברים מתרחשת צמיחה והתפתחות של כל מורה עם עצמה, ושל הצוותים בינם לבין עצמם. מדובר בהנחיה מתוך חשיבה מקיימת, כזו המבקשת להעביר את הכלים והשפה אל הצוותים, שימשיכו לפעול בעזרתם גם ללא כל מנחה חיצוני. הזהות החינוכית של המורה מתפתחת ונעה, כך שכל מפגש שלה עם התמודדות מסוג זה יתקיים ממקום מודע ומשוכלל יותר. מדובר בתהליך המושתת רובו ככולו על רגש ועל חיבור – על חיבור לרגש.

מודלינג

התלמידים השותפים ביוזמה רואים דוגמה חיה להתנהלות המורה שלהם מול קושי והתמודדות אתו, ועדים לשותפות הנרקמת בין הצוותים. המורות אשר עברו תהליך חשיפה לרגשות העמוקים העולים נוכח המפגש עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים, וקיבלו מענה לעיבוד שלהם – מהוות מודל גם להורי התלמידים, לקהילת חדר המורים ולחברה בכללה. מילת הקסם בסיפור היא הרגש והוא הכלי המרכזי לשינוי חברתי משמעותי.

—

המודל פותח על ידי הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות בשיתוף עם קרנות הביטוח הלאומי והמאמר נכתב על ידי מיקה דפני, מנהלת פדגוגית והילה שנער קסל – ראש מסלול יד ביד, הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות.