"…וישבה בו עדת נערים בני בלי שם,
חשופי מרפקים וברך,
הם הקשיבו הקשב והחרש
או שילבו בשיחה דבר ויכוח.
לפניהם, עלי רגל של אש,
מדורה חגה נעה ברוח.
לא יותר. אך בכתב האומה העיקש,
אותו-לילה נחרט עלי לוח…"

השיר "מסביב למדורה" של נתן אלתרמן מתאר בצורה ציורית להפליא את שיחות הפלמ"ח סביב המדורה בכל ערב. מתוארים בשיר הרעות, האחווה, הסיפור וההקשבה. בשיר הנבחר מתוארת חבורת נערים ונערות מהפלמ"ח, אך השורות השיריות מתאימות לכל קבוצת אנשים המתאגדים סביב רעיון, סיפור שבטי, אגדת עם. ביקשנו לתאר את המדורה, את הלילה ואת כל מה שהסטינג הזה מאפשר לכל קבוצת אנשים שנפגשת בכדי לספר סיפור.

וזה הסיפור שלנו…

לכולנו יש סיפור חיים. יותר מאחד. אך מתי יוצא לנו לשתף במקום העבודה שלנו, באופן פתוח ומאפשר נדבך מחיינו, ולאו דווקא לחבר או חברה הקרובים? מתי יוצא לנו לשתף ולקבל מהצד השני הקשבה אמיתית? כזו שלא ממהרים להגיב לה, להציע, להמליץ, לייעץ. לספר שגם לנו קרה בדיוק אותו הדבר. אלא רק הקשבה באשר היא הקשבה. היכרות מעמיקה עם האדם והסיפור שבחר לחשוף בפנינו.

בין המדומיין למציאות

אנחנו רוצים להיות חלק, רוצים להיות מועצמים בעבודה שלנו. כל שכן כאנשי חינוך בבית הספר כבית חינוך. היכולת של כל אחד ואחת מאיתנו להגשמה עצמית במקום זה תלויה בהפיכת המדומיין למציאות. הפיכת הרצון למשהו מוחשי.

במרדף אחר המוחשי אנחנו לאו דווקא בהעצמה פנימית. העלאה במשכורת לא תהפוך את קהילת המורים שאנו חלק ממנה למציאות שאנו רוצים לקחת בה חלק. כלומר, הגמול הכספי, החיצוני, אינו מספיק בכדי ללכד חברה, קהילה סביב ערכים רצויים או העצמה פנימית. לא כל שכן קהילת מורים, העוסקת כל היום בלימוד ערכים ודוגמא אישית. "מדורת השבט" יוצקת משמעות נוספת. מייצרת פתיחות בין מורים וטווה קשרים חברתיים וחיבור בלתי אמצעי לבית הספר, לתלמידים, למקצוע, לבחירתנו להיות נשות ואנשי חינוך ולעבוד עם ילדים ובני נוער. להעביר הלאה לדורות הבאים את הידע, התובנות וניסיון החיים תוך תיווך המציאות. 

איך לספר סיפור?

ביוזמה שלנו בחרנו להציב אותנו, צוות המורים, במרכז. אנו צוות מגוון של מורים מהחטיבה ומהתיכון, בתפקידים שונים. בכוונה וביודעין בחרנו להרכיב צוות משולב שכזה, בכדי ששני חדרי המורים ירגישו חלק מתוך השלם, מתוך קהילה אחת רחבה של מורי בית הספר השש-שנתי. מנהלת בית הספר שותפה מלאה לעבודת צוות היוזמה, מספקת לנו זמני מפגש צוותיים ומאפשרת את מפגשי "מדורת השבט" על זמן קבוע של ישיבות מורים. אנו בחרנו להפוך את קהילת המורים לקהילת בחירה בעלת משמעות. כל אחד ממורי בית הספר נמצא שעות רבות במקום העבודה, אבל האם אנחנו באמת מרגישים שזו קהילה משמעותית עבורנו?

בחרנו, על ידי החיבור לאישי, לנסות ולקרב את צוות המורים זה לזו בכדי ליצור קהילה, כזו שבוחרים בה, שרוצים לשתף בה, לקחת בה חלק מעבר למה ש"צריך" ו"נדרש".

יצרנו פלטפורמה חודשית קבועה של "מדורה". או יותר מדויק, "מדורת שבט" בה חברים בקהילת המורים בוחרים לשתף באופן מוכוון בסיפור מחייהם. המפגשים מתרחשים אחת לחודש בפורום כולל של מורי בית הספר – חטיבה ותיכון, במהלך הישיבות הכלל צוותיות. למעשה, הנהלת בית הספר "מוותרת" על ישיבה פדגוגית כזו או אחרת, למען מפגשי קהילת המורים. לכל מורה-מספר יש זמן מוקצב (10- 15 דק') לספר את סיפורו, מתוך הבנה של מהי יכולת הקשבה מקסימלית לשומעים פסיביים. צורת הישיבה הייתה בשני חצאי מעגלים כאשר המספר בראש. עד היום קיימנו את המפגשים במרחב גדול הממוקם באשכול הפיס, אך ישנה חשיבה להמשך לעשות מפגשים מצומצמים יותר, בצוותים קטנים. מפגשים יותר אינטימיים.

בכדי להכניס את המורים לתוך הבנת הסטינג, פתחנו את השנה במפגש עם מספרת סיפורים, אשר עזרה לנו ללמוד איך לספר סיפור. סיפורים יש לכולנו, אך אנחנו לא תמיד מייחסים להם חשיבות. דרך תרגילים, היא לימדה אותנו להעמיק בתוך סיפורי נפשנו וללמוד מתוכם.

מפגש שיא נוסף שקיימנו, היה מופע מרגש, מצחיק, מחבר של אמן עם פוסט-טראומה מהשירות הצבאי, אשר יצר מופע שכולו סיפור. דרך האומנות הוא מספר את סיפורו ואת המרפא שזה נתן לו. המופע נתן עוד קומה לדרך בה אנו יכולים לספר את הספור שלנו.

הקשיבו, הקשיבו!

אסור להגיב, אסור לשאול שאלות, חשוב להימנע מטלפונים ומחשבים ניידים. להיות אך ורק בהקשבה. משהו שאנחנו כבר מאוד ממעיטים בו בחיינו מלאי הטכנולוגיה והסחות הדעת המידיות הנכנסות לכל מחשבה, בית וכיס.

מיכה גודמן, בספרו "מהפכת הקשב", מתייחס באריכות להשפעות הטכנולוגיה והדיגיטל על חיינו ועל הפיכתנו ליצורים המקדשים את המולטיטסקינג ולא מבינים עד כמה ריבוי המשימות והשפע פוגע בנו. בספרו הוא כותב: "ההתמכרות הדיגיטלית נוגעת לבני כל הגילים: גירעון בתשומת הלב מנוון את האישיות ומדלל את הרגשות של כולם, גם של ההורים לבני הנוער. האתגר שהחיים הדיגיטליים מציבים בפנינו לא מתמקד רק בהורות, הוא פרוש על כל מרחבי החיים. לכן גם השינוי צריך להתפרש על כל מרחבי החיים. בני האדם זקוקים לקשרים חיים, מלאים ועשירים, כאלה שמתרחשים במסגרות קהילתיות חיות, פיזיות ובשיח פנים מול פנים. קהילות פיזיות מתלכדות סביב אהבה משותפת.

כדי להתמודד עם עולם מחובר טכנולוגיות, עלינו ליצור עולם שמחובר תרבותית. חיבור של מזרח עם מערב, וחיבור של מסורת עם מודרניות. לשאוב כלים והשראה מהמסורת היהודית, לתיקון הדיבור, לשאוב כלים והשראה מהמסורת הבודהיסטית, לתיקון הדממה. הטכנולוגיה הדיגיטלית ניפצה את הקשב שלנו, ובכך פצעה את החוויה האנושית שלנו. …שיקום החוויה האנושית תלוי ביכולתנו לראות מחדש את שברי הקשב" (מיכה גודמן, "מהפכת הקשב").

לאחר שיתוף של המורה-המספר אין שאלות, אך יש הרבה אמפתיה. במבט, בחיבוק שבמעגל. לאחר פירוק המעגל, כמובן שכיחידים פונים, מחבקים, שואלים, מביעים. באותו ערב, או יום לאחר מכן, אנחנו, צוות היוזמה, שולחים עיבוד כתוב מתוך הקולות ששמענו סביבנו ונותנים מלל לחוויה. העיבוד מוציא את הערכים המרכזיים אשר הועלו מתוך הסיפורים. בעקבות הפרסום הזה, לרוב כותבים מורים רבים בפומבי את התחושות האוהדות שלהם לשיתוף לאחר המפגש בקבוצות הווטסאפ הצוותיות/ הבית ספריות.

העבודה שלנו כמורים היא עבודה העוסקת במלל אינסופי. אנחנו מלמדים, מרצים, מנהלים שיחות אישיות, שעות פרטניות, ישיבות צוות ועוד. גם היוזמה שלנו עוסקת במלל, אך הפעם אנחנו מקווים לסוג מלל אחר. אנחנו רוצים לעשות הפרדה מובחנת בין מלל יומיומי-מקצועי, לבין מלל פנימי – שיח אותנטי של חברי הצוות המעצים את המשתף ולא פחות מכך, את המאזינים.

האתגר העיקרי שאנו נתקלים בו במהלך היווצרות "מדורת השבט" הוא משיכה של חברי הצוות לשתף בסיפורם (להיענות לאתגר). רבים לא חושבים או רואים עצמם משמעותיים מספיק או בעלי סיפורים "מעניינים" וחוששים מן החשיפה האינטימית. כבר נתקלנו במורים אשר התנדבו למשימה, אך החליטו ברגע האחרון להימנע מהשתתפות. ידוע לנו, כי מורים אשר כן חוו את החוויה, על אף חששותיהם, תיארו זאת כחוויה אותנטית ומעצימה.

להפוך שפה לעשייה

אנחנו מבקשים להפוך שפה לעשייה. שפה שנוכל להעביר הלאה למורים שיבואו ולתלמידנו. בבסיס השפה אנחנו מאמצים את עבודת השוליה. בתרבויות העבר, הלמידה התבצעה בצורה שבטית, על ידי למידה תוך כדי פעולה מהאומן, אותו אדם מנוסה בתחומו. הלמידה התרחשה על ידי תצפית, התחקות, חיקוי וקרבה לאותו מומחה. אנו רואים במורה גם את המומחה בתחומו, אך גם את הלומד הפעיל, שיש לו כל הזמן לאן לשאוף ולאן להתקדם. הסיפורים המסופרים סביב המדורה הם חלק מתרבות של למידה קהילתית של ערכים אנושיים. לדוגמא: דרכי התמודדות עם קושי, נתינה לחברה ויצירתיות.

המורה החדש (חדש בקהילה, לאו דווקא חדש בהוראה) מביא מעצמו ואת הסיפור שלו לתוך הקהילה. החיבור המשמעותי של מורה, כל מורה, ובייחוד למי שנמצא בשנותיו הראשונות יכול להיות מובנה היטב כשירגיש חלק ממכלול סיפורי החיים המוצג. הוא מבין ולומד בתוך ההתנסות שלו בבית הספר שכל אחד ואחת תורמים את חלקם. הוא מקשיב לסיפורים של מורים אחרים ומבין שלכל אחד ואחת מאתנו ישנו צבר חוויות שאנו מביאים איתנו לכיתה, לחדר המורים, לעשייה החינוכית באשר היא. בנקודת המפגש הזו מתקיימת למידת עמיתים – למידת שוליה. כולנו לומדים ומלמדים ומפרים את צוותנו. המדורה מעצימה זאת ומראה את הכוח שיש בלספר סיפור. 

לעיתים מכונן בנו החשש, כי כאשר סיפור אישי שלנו יוצא לאור, נחשף, כל שומע יכול לעשות בו כרצונו ולשנות אותו לצרכיו ואז הסיפור כבר לא שלנו. חלק משמעותי מהיוזמה הוא הביטחון כי הסיפור שלנו הוא שלנו. כמו שכל מילה היוצאת לנו מהפה, היא באחריותנו, כך גם הבעלות על הסיפור שלנו. גם אם מישהו אחר מספר אותו, גם אם מישהו משנה אותו, הוא עדיין שלנו. כלומר, זוהי למידת השולייה. גם אם כל אחד מצוות המורים לקח משהו אחר מהסיפור שסופר על ידי עמיתו, עדיין הסיפור נשאר של מי שהביא אותו לראשונה.

הביטחון הזה משרת את החיבור אליו אנחנו שואפים לדוגמא בין המורה לתלמיד. דרך החשיפה של המורים, נוכל להיעזר בסיפורים ובמורים שנחשפו כדי להיפתח וכדי לרתום את התלמידים להיחשף בפנינו ובשלב מאוחר יותר, גם להיפתח בעצמם מול חבריהם לכיתה. כלומר, "מדורת השבט" תיצור אדוות למדורות שבט כיתתיות ובסוף בית ספריות, ברמת השפה הבית ספרית. ייווצרו חיבורים בין מורה ספציפי וסיפורו לתלמיד בכדי להביא להתפתחותו האישית בתחום המתאים למורה ולתלמיד. האקלים שייווצר יהיה של למידה בין-דורית.

בסיכומו של דבר, היוזמה יוצרת חיבורים בין מורים, מפתחת את תחושת השייכות לבית הספר ולקהילה, עוזרת למורים חדשים להשתלב במערך הבית ספרי, מעצימה את המורה מתוך אותה תחושת שייכות ואינטימיות ומחברת בין מורים לתלמידים ובעתיד, גם בין תלמידים לתלמידים.

לא צריך הרבה בשביל להתחבר. לא צריך הרבה בשביל להפוך סיפור לסיפור מופת. הפרטים הקטנים הללו, ההקשבה, הרצון להיות חלק והיותו חלק מהמשותף, הם שהופכים אותנו לקהילה.