קריאות שמחה רמות נשמעו מאולם הספורט, האם הן מכוונות לנבחרת הכדורסל של בית הספר? לא, משהו אחר מתרחש באולם. מתקן מתנפח צבעוני מכסה את רצפת הפרקט, מוזיקה קצבית ברקע, על הקיר לוח תוצאות, לצדו אביזרים לא מוכרים, ותלמידי ט'5 עסוקים בפעילות.
הכיתה מחולקת לשתי קבוצות המתחרות אחת בשנייה, ואלו ההנחיות: "בהישמע האות עליכם לצאת דרך הקיר המתנפח אל הצד השני, שם תמצאו קוביות. כל משתתף מוסיף קובייה למגדל. הקבוצה שהמגדל שלה יהיה הגבוה ביותר – תנצח. שימו לב: מגדל שהתמוטט מחזיר אתכם לנקודת ההתחלה. יש לכם אחריות אישית למגדל הקבוצתי, בהצלחה"!
מוזיקה נשמעת והקבוצות יוצאות לדרך, התרגשות רבה, קולות עידוד, לפתע קריאה: המגדל של הקבוצה הצהובה התמוטט. רעש והמולה בקבוצה, אך התנועה ממשיכה. בחלוף דקה, הקבוצה האדומה צועקת סיימנו! וצהלות השמחה לא מאחרות להגיע.
במשימה הבאה נשמע קולו של המדריך: עליכם לבנות מגדל נוסף, הפעם כאשר אחד מחברי הקבוצה שוכב למראשותיו ועליו מונח מגן מפני הקוביות. באפשרותכם להחליט להוריד את המגן ולזכות בחמש קומות בונוס. הקבוצה מתכננת את מהלכיה, והאות ניתן להתחלת משימה.
האדומים שוב מובילים, הלחץ בקבוצה הצהובה גדל, ופתאום נשמעת קריאה: "בואו נוריד את המגן וננצח!" עם הישמע הקריאה, המשימה נעצרת, והמדריך מעלה את ההצעה לניתוח הקבוצה. התלמידים מבינים את הסיבה לעצירה מידית של המשימה. הציון החברתי שהקבוצה הצהובה נותנת לעצמה נמוך. הם הבינו את המסר.
נשאלת השאלה: על איזה טור תוצאות להסתכל? על ההצלחה במשימות, או על הציון החברתי שנתתם לעצמכם? מה לדעתכם חשוב יותר, לנצח או לחשוב אחד על השני?
—
הפעילות המתוארת למעלה לקוחה מתוך יוזמה שהוצאתי לפועל – TEAM UP. עד לא מזמן גם אני הייתי מורה. מורה לחינוך גופני, מאמן נבחרות הכדורעף בביה"ס ובהפועל ירושלים, מחנך ורכז שכבה. פגשתי את הילדים במהלך יום הלימודים, ולאחריו במסגרות התחרותיות. הכלל בבית הספר שלנו היה פשוט: מקבלים לנבחרות את כולם, לא משנה אם התלמיד חזק או חלש, ידענו כי כוח הקבוצה מרים את הילדים, וכך תלמידים ללא חברים מצאו את עצמם במרכז החבורה. תלמידים שהתקשו בלימודים הצליחו להתקדם בזכות הקבוצה. העוצמות החברתיות והרגשיות חלחלו ושינו את הילדים.
ציון חברתי בין 1 ל-10
בשנים האחרונות שוב ושוב עלו לכותרות מקרים שבהם ילדים הוחרמו מבלי שההורים או המורים ידעו, ילדים מבודדים ללא חברים שלא פנו לקבלת עזרה, התנהגות של תלמידים שהצביעה על כך שהם פשוט לא חשבו על הסובבים, ופגעו בהם. התחלתי להתעמק בסוגיה, ואת התשובה קיבלתי, בין השאר, בנתונים הבאים: על פי נתוני המיצ"ב על האקלים הבית ספרי שפרסם משרד החינוך, רבע מכלל תלמידי בתי הספר היסודיים, ו 40% מתלמידי חטיבת הביניים והתיכוניים מדווחים כי לדעתם לתלמידים לא אכפת אחד מהשני. 70% מתלמידי חטיבות הביניים והתיכונים לא מרגישים נוח לדבר עם המורים כשרע להם. במספרים, מדובר במאות אלפי תלמידים.
לכן הגיתי יוזמה המבוססת על קשרים חברתיים ועל חשיבה על חברי הקבוצה תוך לקיחת אחריות אישית. הקבוצות מתנסות במשימות שונות הלקוחות מסיטואציות חברתיות מחיי היומיום בבית הספר. אנחנו לא מדברים, אלא חווים את הסיטואציה.
צורת העברת המסרים זהה בכל המשימות: הקבוצה מקבלת משימה, יש זמן התארגנות וקבלת החלטה כיצד לפעול כקבוצה. מהר מאוד הקבוצה מבינה שהחוזק נמדד בחוליה החלשה, וכדאי לדרבן את המתקשים ולעזור להם. בסוף המשימה אנחנו מנתחים ומעלים סיטואציות דומות בהן התלמידים נתקלים, כמו מה מרגיש תלמיד שלא רוצים לשבת לידו? מה עובר על מי שלא בוחרים לקבוצה? מה היחס שלנו "לאחר"? האם כשמישהו לא טוב בדבר אחד, הוא לא טוב בכלום?
הקבוצה נותנת לעצמה "ציון חברתי" 1-10 על עבודת צוות וחשיבה על האחר. ומיד יוצאת למשימה הבאה. בסוף הפעילות אנחנו מסכמים, חוזרים על דגשים שהעלנו וחושבים מה יכולנו לעשות טוב יותר. ככה מתחיל תהליך של שינוי. החוויה עוצמתית ונשארת צרובה בזיכרון זמן רב, והתוכניות החברתיות המועברות על ידי המחנכות והיועצות פוגשות את התלמידים בנקודת מוצא אחרת לגמרי.
בנוסף, לנו כמחנכים וכמורים אין הרבה אפשרויות לראות את התלמידים בסיטואציות חברתיות מורכבות. בפעילות TEAM UP, המשימות מאפשרות לצוות לגלות תכונות נוספות של התלמידים: תלמידים חלשים בלימודים, או כאלה שמסיבה זו או אחרת מפריעים בשיעורים, מתגלים לפתע כמנהיגים! אלה שלא מצליחים לפתור בעיות לימודיות, פתאום מארגנים את כל הקבוצה ומציעים פתרונות מחוץ לקופסה.
ובמצב זה לא רק אנחנו מתחילים להעריך אותם אחרת, גם חבריהם לספסל הלימודים זוכים להכיר את הטוב שבהם, ומעמדם החברתי משתנה. השינוי יכול להיות רחב יותר, פעילויות המשלבות תלמידים מכיתות שונות, משכבות שונות, לא במקרה המתקן המתנפח נבנה בצורה הזאת – אפשר לעשות את אותה פעילות בדרגות קושי שונות. וכך תלמידים בעלי יכולות שונות פועלים יחד, אפשר לשלב הורים ומורים.
בתי הספר מלאים באנשי צוות מוכשרים שיודעים טוב מאוד מה הצרכים של תלמידיהם, ומה הכלים העומדים לרשותם. כל שצריך זה להעז ולעשות.
